הפחד מהעתיד אצל הורים לילדים על הרצף

זה לא פחד שמדברים עליו בקול רם.
הוא לא תמיד צף, ולא תמיד מנוסח במילים.
אבל הוא שם – שקט, מתמיד, מלווה.

הוא מתגנב ברגעים לא צפויים.
כשיש נסיגה.
כשעוד מיומנות לא נרכשת.
כשמשהו שנתפס כ“קטן” נתקע שוב ושוב.
כששומעים על ילד אחר שעשה “קפיצה גדולה”.
או כשמישהו שואל, בתמימות גמורה:
“ואיך הוא יהיה כשיגדל?”

וברגע הזה, בלי אזהרה, הראש מתמלא בשאלות שאף אחד לא באמת שואל בקול:
האם הוא יצליח להיות עצמאי?
האם יהיו לו חברים שיבחרו בו?
האם יוכל לעבוד, להתפרנס, להרגיש שייך?
ומה יקרה ביום שבו אנחנו כבר לא נוכל להיות שם בשבילו?

רוב ההורים לא מדברים על הפחד הזה.
לא כי הם לא חושבים עליו,
אלא כי הוא עמוק, טעון ומערער מדי.

אבל חשוב לומר בבירור:
הפחד הזה לא אומר שאתם פסימיים.
הוא אומר שאתם הורים שאכפת להם.

כשהעתיד מתחיל לנהל את ההווה

החרדה מהעתיד מתחזקת במיוחד כשאין תשובות ברורות ואין דרך אחת נכונה. אצל הורים לילדים על הרצף, העתיד לא מרגיש מסודר או צפוי. אין תחנות ברורות ואין הבטחות, והרבה סימני שאלה.

לפעמים זה מוביל לניסיון לשלוט בכל פרט קטן.
לפעמים לוויתור מוקדם.
ולפעמים ללחץ תמידי להספיק הכול “לפני שיהיה מאוחר”.

כל אלו תגובות טבעיות לפחד מהלא נודע ולרצון העמוק לעשות את הכי טוב שאפשר.

האמת הפשוטה היא כזו:
ברור שצריך לחשוב על העתיד, וזה טבעי ואפילו חשוב.
אבל אף אחד לא צריך לדעת היום איך ייראו החיים בעוד עשרים שנה.

מה שכן אפשר לעשות, זה להתמקד במה שקורה עכשיו.
לבנות יכולת, צעד קטן אחרי צעד קטן.
עוד רגע של עצמאות.
עוד התנסות שמרחיבה גבולות.
עוד חוויה של הצלחה, גם אם מהצד היא נראית קטנה.

כך נבנה עתיד.
לא בקפיצה אחת גדולה, אלא בהרבה צעדים קטנים ועקביים.